נוירוזה כהזדמנות לשכתב את העבר

ההתנהגות שלנו כמבוגרים מושפעת מאוד מטראומת ילדות וחוויות יחסים בילדות. אי אפשר לשנות משהו? מסתבר שהכל הרבה יותר אופטימי.

יש נוסחה יפה, שמחברה לא ידוע: "אופי הוא מה שהיה פעם במערכת יחסים." אחת התגליות של זיגמונד פרויד היא שטראומות מוקדמות יוצרות אזורי מתח בנפשנו, שמגדירים מאוחר יותר את נוף החיים המודעים.

המשמעות היא שבבגרות אנו מוצאים את עצמנו משתמשים במנגנון שהוגדר לא על ידינו, אלא על ידי אחרים. אבל אתה לא יכול לשכתב את ההיסטוריה שלך, אתה לא יכול לבחור מערכות יחסים אחרות עבור עצמך.

האם זה אומר שהכל נקבע מראש ואנחנו יכולים להחזיק מעמד רק בלי לנסות לתקן שום דבר? פרויד עצמו ענה על שאלה זו על ידי הכנסת המושג של כפיית החזרה לפסיכואנליזה.

בקצרה, המהות שלה היא כדלקמן: מצד אחד, ההתנהגות הנוכחית שלנו נראית לעתים קרובות כמו חזרה על כמה מהלכים קודמים (זהו תיאור של נוירוזה). מצד שני, החזרה הזו מתעוררת רק כדי שנוכל לתקן משהו בהווה: כלומר, מנגנון השינוי מובנה בתוך עצם המבנה של הנוירוזה. שנינו תלויים בעבר ויש לנו משאב בהווה לתקן אותו.

אנו נוטים להגיע למצבים שחוזרים על עצמם, משחזרים מערכות יחסים שלא הסתיימו בעבר.

נושא החזרה מופיע פעמים רבות בסיפורי הלקוח: לעיתים כחוויה של ייאוש וחוסר אונים, לעיתים ככוונה לפטור את עצמו מאחריות לחייו. אך לא פעם, ניסיון להבין האם ניתן להשתחרר מעול העבר מוביל לשאלה מה עושה הלקוח על מנת לגרור את הנטל הזה הלאה, לעיתים אף מגביר את חומרתו.

"אני מתוודע בקלות", אומרת לריסה בת ה-29 במהלך התייעצות, "אני אדם פתוח. אבל קשרים חזקים לא מסתדרים: גברים נעלמים עד מהרה ללא הסבר.

מה קורה? אנחנו מגלים שלריסה לא מודעת למוזרויות של התנהגותה - כשבן זוג מגיב לפתיחות שלה, היא מתגברת בחרדה, נראה לה שהיא פגיעה. ואז היא מתחילה להתנהג באגרסיביות, להגן על עצמה מפני סכנה דמיונית, ובכך דוחה היכרות חדשה. היא לא מודעת לכך שהיא תוקפת משהו בעל ערך עבורה.

פגיעות משלו מאפשרת לך לזהות את הפגיעות של אחר, מה שאומר שאתה יכול להתקדם קצת יותר בקרבת מקום

אנו נוטים להגיע למצבים שחוזרים על עצמם, משחזרים מערכות יחסים שלא הסתיימו בעבר. מאחורי ההתנהגות של לריסה עומדת טראומת ילדות: הצורך בהתקשרות בטוחה וחוסר היכולת להשיג אותה. איך אפשר לסיים את המצב הזה בהווה?

במהלך עבודתנו, לריסה מתחילה להבין שניתן לחוות אירוע אחד ועם תחושות שונות. בעבר נדמה היה לה שפנייה לאחר פירושה בהכרח פגיעות, אך כעת היא מגלה בכך אפשרות לחופש גדול יותר בפעולות ובתחושות.

פגיעות עצמית מאפשרת לך לגלות את הפגיעות של הזולת, והתלות ההדדית הזו מאפשרת לך להתקדם קצת יותר באינטימיות - בני זוג, כמו הידיים בחריטה המפורסמת של Escher, מציירים זה את זה בזהירות ובהכרת תודה על התהליך. החוויה שלה הופכת אחרת, היא כבר לא חוזרת על העבר.

כדי להיפטר מעול העבר, יש צורך להתחיל הכל מחדש ולראות שהמשמעות של מה שקורה היא לא באובייקטים ובנסיבות שמקיפים אותנו - אלא בעצמנו. פסיכותרפיה אינה משנה את העבר הקלנדרי, אלא מאפשרת לשכתב אותו ברמת המשמעויות.

השאירו תגובה