פְּסִיכוֹלוֹגִיָה

מציאת מרחק מקובל בזוגיות היא משימה קשה לאם ולבת כאחד. בתקופה שמעודדת מיזוג ומקשה על מציאת זהות, היא הופכת לקשה עוד יותר.

באגדות, בנות, בין אם הן שלגיה או סינדרלה, נתקלות מדי פעם בצד האפל של אמם, המגולמת בדמותה של אם חורגת מרושעת או מלכה אכזרית.

למרבה המזל, המציאות לא כל כך נוראית: באופן כללי, היחסים בין האם והבת משתפרים מבעבר - קרובים יותר ויותר. זה מבוצע על ידי התרבות המודרנית, מוחקת את ההבדל בין הדורות.

"כולנו רמאים היום", מעירה אנה ורגה, מטפלת משפחתית, "ואופנה רגישה מגיבה לכך בכך שהיא מציעה לכולם את אותן חולצות טי ונעלי ספורט".

הפרסום מנצל את הדמיון ההולך וגובר הזה, מכריז, למשל, "לאם ולבת יש כל כך הרבה במשותף", ומציג אותם כמעט תאומים. אבל התקרבות מייצרת לא רק שמחה.

זה מוביל למיזוג שפוגע בזהות של שני הצדדים.

הפסיכואנליטיקאית מריה טימופייבה רואה בתרגול שלה את הקשיים הנובעים מהעובדה שיש יותר ויותר משפחות עם הורה אחד, תפקיד האב מצטמצם ופולחן הנעורים שולט בחברה. זה מוביל למיזוג שפוגע בזהות של שני הצדדים.

"שיוויון", מסכם הפסיכואנליטיקאי, "מאלץ נשים להציג שתי שאלות חשובות ביסודו. לאמא: איך לשמור על אינטימיות תוך הישארות במקום ההורי שלך? לבת: איך להיפרד כדי למצוא את עצמך?

התכנסות מסוכנת

הקשר עם האם הוא הבסיס לחיי הנפש שלנו. האם לא רק משפיעה על הילד, היא הסביבה עבורו, והקשר איתה הוא הקשר עם העולם.

"יצירת המבנים הנפשיים של הילד תלויה ביחסים אלה", ממשיכה מריה טימופייבה. זה נכון לילדים משני המינים. אבל לבת קשה יותר להפריד את עצמה מאמה”.

ומכיוון שהן "שתיהן בנות", ובגלל שהאם לעתים קרובות תופסת אותה כהמשך שלה, קשה לה לראות את הבת כאדם נפרד.

אבל אולי אם האם והבת לא כל כך קרובות מההתחלה, אז לא תהיה בעיה? די ההפך. "היעדר הקרבה עם האם בילדות המוקדמת מוביל פעמים רבות לניסיונות לפצות בעתיד", מסבירה מריה טימופייבה, "כאשר בת גדלה מנסה לרצות את אמה, להיות קרובה אליה ככל האפשר. כאילו אפשר לקחת את מה שקורה עכשיו לעבר ולשנות אותו".

התנועה הזו לקראת היא לא אהבה, אלא הרצון לקבל אותה מהאם

אבל גם מאחורי הרצון של האם להתקרב לבתה, לחפוף איתה בטעמים ובהשקפות, לפעמים יש לא רק אהבה.

הנעורים והנשיות של בת יכולים לגרום לקנאה לא מודעת אצל האם. התחושה הזו כואבת, וגם האם מנסה להיפטר ממנה באופן לא מודע, מזדהה עם בתה: "הבת שלי היא אני, הבת שלי יפה - ולכן אני."

השפעת החברה משפיעה גם על העלילה המשפחתית הקשה בתחילה. "בחברה שלנו, ההיררכיה של הדורות לרוב נשברת או לא בנויה בכלל", אומרת אנה ורגה. "הסיבה היא החרדה שמתעוררת כאשר חברה מפסיקה להתפתח.

כל אחד מאיתנו חרד יותר מאשר חבר בחברה משגשגת. החרדה מונעת ממך לעשות בחירה (הכל נראה חשוב באותה מידה לאדם חרד) ולבנות כל גבולות: בין דורות, בין אנשים.

האם והבת "מתמזגות", ולפעמים מוצאות במערכת היחסים הזו מפלט שעוזר לעמוד בפני האיומים של העולם החיצון. הנטייה הזו חזקה במיוחד אצל זוגות בין-דוריים כאלה, שבהם אין שלישי - בעל ואבא. אבל כיוון שכך זה, מדוע שאמא ובתה לא יהנו מקרבתם?

שליטה ותחרות

"מערכות יחסים בסגנון של "שתי חברות" הן הונאה עצמית", משוכנעת מריה טימופייבה. "זו הכחשה של המציאות שיש הבדל בגיל ובעוצמת הדחייה בין שתי נשים. נתיב זה מוביל להיתוך נפיץ ולשליטה."

כל אחד מאיתנו רוצה לשלוט בעצמו. ואם "הבת שלי היא אני", אז היא חייבת להרגיש כמוני ולרצות את אותו הדבר שאני עושה. "האם, השואפת לכנות, מדמיינת שבתה רוצה את אותו הדבר", מסבירה אנה ורגה. "סימן להתמזגות הוא כאשר רגשותיה של האם קשורים קשר בלתי נפרד עם רגשות הבת."

הרצון לשלוט בבת גובר כאשר האם תופסת את אפשרות הפרידה שלה כאיום על עצמה.

נוצר קונפליקט: ככל שהבת מנסה לעזוב בצורה פעילה יותר, כך האם מחזיקה אותה ביתר תוקף: בכוח ובפקודות, בחולשה ובתוכחות. אם לבת יש תחושת אשמה וחסרים משאבים פנימיים, היא מוותרת ונכנעת.

אבל קשה לאישה שלא נפרדה מאמה לבנות את חייה. גם אם היא מתחתנת, היא לרוב מתגרשת מהר כדי לחזור לאמה, לפעמים עם הילד שלה.

ולעתים קרובות האם והבת מתחילות להתחרות על מי מהן תהיה "האמא הטובה ביותר" עבור הילד - הבת שהפכה לאמא, או הסבתא שרוצה לחזור למקום האימהי ה"לגיטימי". אם הסבתא זכתה, אז הבת מקבלת את התפקיד של המפרנסת או האחות הגדולה של הילד שלה, ולפעמים אין לה בכלל מקום במשפחה הזו.

המבחן שיש לעבור

למרבה המזל, מערכות יחסים לא תמיד כל כך דרמטיות. נוכחות של אב או גבר אחר בקרבת מקום מפחיתה את הסיכון להתמזגות. למרות החיכוך הבלתי נמנע ותקופות של אינטימיות גדולה או פחותה, זוגות רבים של אם ובת מקיימים מערכות יחסים שבהן רוך ורצון טוב גוברים על גירוי.

אבל גם הידידותיים ביותר יצטרכו לעבור פרידה, להיפרד זה מזה. התהליך אולי כואב, אבל רק הוא יאפשר לכל אחד לחיות את חייו. אם יש כמה בנות במשפחה, לעתים קרובות אחת מהן מאפשרת לאם "לשעבד" אותה יותר.

אחיות אולי חושבות שזה המקום של בתם האהובה, אבל זה מרחיק את הבת הזו מעצמה ומונע ממנה להגשים את עצמה. השאלה היא איך מוצאים את המרחק הנכון.

"כדי לתפוס את מקומה בחיים, אישה צעירה צריכה לפתור שתי משימות בו זמנית: להזדהות עם אמה מבחינת תפקידה, ובו בזמן "להתבטל" איתה מבחינת אישיותה, " מציינת מריה טימופייב.

לפתור אותם קשה במיוחד אם האם מתנגדת

"לפעמים בת מחפשת מריבות עם אמה", מציינת אנה ורגה, "כדי לשים קץ ליותר מדי תשומת לב לחייה". לפעמים הפתרון הוא הפרדה פיזית, מעבר לדירה אחרת, עיר או אפילו ארץ אחרת.

בכל מקרה, בין אם הם ביחד או בנפרד, הם יצטרכו לבנות מחדש את הגבולות. "הכל מתחיל בכבוד לרכוש", מתעקשת אנה ורגה. - לכל אחד יש את הדברים שלו, ואף אחד לא לוקח את הדברים של מישהו אחר בלי לשאול. ידוע היכן הטריטוריה של מי, ואי אפשר ללכת לשם בלי הזמנה, על אחת כמה וכמה כדי לקבוע שם חוקים משלך.

כמובן, לא קל לאמא לשחרר חלק מעצמה - הבת שלה. לכן, האישה המבוגרת תזדקק למשאבים פנימיים וחיצוניים משלה, ללא תלות באהבתה של בתה, שיאפשרו לה לשרוד את אבל הפרידה, ולהפוך אותו לעצב בהיר.

"לחלוק את מה שיש לך עם אחר ולתת לו חופש זה בדיוק מהי אהבה, כולל אהבה אימהית", מעירה מריה טימופייבה. אבל הטבע האנושי שלנו כולל הכרת תודה.

הכרת תודה טבעית, לא מאולצת, אך חופשית יכולה להפוך לבסיס לחילופי רגשות חדשים, בוגרים ופתוחים יותר בין אם ובת. ולזוגיות חדשה עם גבולות בנויים היטב.

השאירו תגובה