"בואו נשלב ידיים, חברים": למה זה מקל על הכאב

האם אתם סובלים מכאבים קבועים או שאתם עומדים לעבור הליך רפואי חד פעמי המבטיח אי נוחות? בקשו מבן זוג להיות שם ולהחזיק את ידכם: סביר להניח שכאשר אדם אהוב נוגע בנו, גלי המוח שלנו מסונכרנים וכתוצאה מכך אנו מרגישים טוב יותר.

תחשוב אחורה על הילדות שלך. מה עשית כשנפלת ונפגעת בברך? סביר להניח שהם מיהרו לאמא או לאבא לחבק אותך. מדענים מאמינים שמגע של אדם אהוב יכול באמת לרפא, לא רק רגשית, אלא גם פיזית.

מדעי המוח הגיעו כעת לנקודה שאמהות ברחבי העולם תמיד חשו באופן אינטואיטיבי: מגע ואמפתיה עוזרים להקל על הכאב. מה שהאמהות לא ידעו זה שמגע מסנכרן גלי מוח ושזה מה שסביר להניח שיוביל להקלה בכאב.

"כשמישהו אחר משתף אותנו בכאב שלו, אותם תהליכים מופעלים במוח שלנו כאילו אנחנו בעצמנו כואבים", מסבירה סימון שמאי-צורי, פסיכולוגית ופרופסור באוניברסיטת חיפה.

סימון והצוות שלה אישרו תופעה זו על ידי עריכת סדרה של ניסויים. ראשית, הם בדקו כיצד מגע פיזי עם בן זוג זר או רומנטי משפיע על תפיסת הכאב. גורם הכאב נגרם מחשיפה לחום, שהרגיש כמו כוויה קטנה בזרוע. אם הנבדקים באותו רגע החזיקו ידיים עם בן זוג, תחושות לא נעימות היו נסבלות ביתר קלות. וככל שבן הזוג הזדהה איתם, כך הם העריכו את הכאב חלש יותר. אבל מגע של זר לא נתן אפקט כזה.

כדי להבין כיצד ומדוע התופעה הזו עובדת, המדענים השתמשו בטכנולוגיית אלקטרואנצפלוגרמה חדשה שאפשרה להם למדוד אותות בו זמנית במוחם של הנבדקים ובני זוגם. הם גילו שכאשר בני זוג מחזיקים ידיים ואחד מהם סובל מכאבים, אותות המוח שלהם מסתנכרנים: אותם תאים באותם אזורים נדלקים.

"אנחנו יודעים כבר הרבה זמן שהחזקת יד של אחר היא מרכיב חשוב של תמיכה חברתית, אבל עכשיו אנחנו סוף סוף מבינים מה טיבה של האפקט הזה", אומרת שמאי-צורי.

כדי להסביר, בואו נזכור נוירוני מראה – תאי מוח שמתרגשים גם כשאנחנו בעצמנו עושים משהו וגם כשאנחנו רק צופים איך אחר מבצע את הפעולה הזו (במקרה הזה אנחנו בעצמנו מקבלים כוויה קטנה או רואים איך בן הזוג מקבל את זה). הסנכרון החזק ביותר נצפה דווקא באזור המוח התואם את ההתנהגות של נוירוני המראה, כמו גם באלו שבהם מגיעים אותות על מגע פיזי.

אינטראקציות חברתיות יכולות לסנכרן את הנשימה ואת קצב הלב

"אולי ברגעים כאלה הגבולות בינינו לבין האחר מטושטשים", מציע שמאי-צורי. "אדם ממש חולק איתנו את הכאב שלו, ואנחנו לוקחים חלק ממנו".

סדרה נוספת של ניסויים בוצעה באמצעות fMRI (הדמיית תהודה מגנטית פונקציונלית). תחילה בוצעה טומוגרמה לבן הזוג שסובל מכאבים, והאהוב החזיק את ידו והזדהה. אחר כך הם סרקו את מוחו של סימפטיזר. בשני המקרים נמצאה פעילות באונה הקודקודית התחתונה: האזור בו נמצאים נוירוני מראה.

 

גם לשותפים שחוו כאב והוחזקו ביד הייתה פעילות מופחתת באינסולה, החלק בקליפת המוח שאחראי, בין היתר, על תחושת הכאב. בני הזוג שלהם לא חוו כל שינוי באזור זה, מאחר שהם לא חוו כאב פיזית.

יחד עם זאת, חשוב להבין שאותות הכאב עצמם (מדענים קוראים לזה עירור כואב של סיבי עצב) לא השתנו - רק התחושות של הנבדקים השתנו. "גם עוצמת ההשפעה וגם עוצמת הכאב נשארים זהים, אבל כשה"הודעה" נכנסת למוח, קורה משהו שגורם לנו לתפוס את התחושות כפחות כואבות".

לא כל המדענים מסכימים עם המסקנות שאליו הגיעו צוות המחקר שמאי-צורי. לפיכך, החוקרת השוודית ג'וליה סובילטו מאמינה שאפשר לדבר יותר על מתאם מאשר על סיבתיות. לדבריה, להשפעה הנצפית עשויים להיות הסברים אחרים. אחד מהם הוא תגובת הגוף ללחץ. כשאנחנו לחוצים, נראה שהכאב חזק יותר מאשר כשאנחנו נרגעים, מה שאומר שכשבן זוג לוקח לנו את היד, אנחנו נרגעים – ועכשיו אנחנו לא כל כך כואבים.

 

מחקרים מראים גם שאינטראקציות חברתיות יכולות לסנכרן את הנשימה ואת קצב הלב שלנו, אבל אולי שוב בגלל שהיותנו ליד אדם אהוב מרגיע אותנו. או אולי בגלל שמגע ואמפתיה כשלעצמם נעימים ומפעילים אזורים במוח שנותנים אפקט "משכך כאבים".

לא משנה מה ההסבר, בפעם הבאה שאתה הולך לרופא, בקש מבן הזוג שלך לארח לך חברה. או אמא, כמו בימים הטובים.

 

תגובת 1

השאירו תגובה