מי הבוס של מי: למה אנחנו מסדרים דברים בעבודה

המשרד הוא לא מקום לקרבות? לא משנה איך! כל השיחות מהסדרה "בואו נחיה ביחד" נדונות לכישלון, מכיוון שהציוד הבסיסי שלנו כולל מאבק, מאמינה הפסיכולוגית טטיאנה מוז'יצקאיה. אבל האם אנחנו תמיד מבינים מה הגורמים הבסיסיים המובילים לקונפליקטים, והאם ניתן למזער אותם?

רק אתמול, עמיתים שוחרי שלום היום מתחילים פתאום לנהום כמו נמרים, למרות שלא היו סימני תוקפנות. משא ומתן מוכן מתפרק בתפרים לנגד עינינו, וההסכם עף לסל. בפגישה, פתאום, ללא סיבה נראית לעין, כל הנוכחים פורצים בבכי, ואז לא יכולים להסביר מה עלה עליהם. מה גורם להתכתשויות אלימות וכיצד להימנע מהן?

פסיכולוגיות: לא יכול לעבוד בלי קונפליקטים? אי אפשר להסכים?

טטיאנה מוז'יצקאיה: מה אתה! סכסוכי עבודה בחברות שבהן יש לפחות שני אנשים הם בלתי נמנעים, אחרת זו מערכת דוממת. היאבקות כלולה בחבילה הבסיסית שלנו. לרוב זה קשור לטריטוריה ולהיררכיה.

הנה מצב אמיתי: מנהל מכירות ומנהל פרויקט באים לנהל משא ומתן. אומרים להם: "לכו לחדר הישיבות, קח איזה כוסות שתרצו, שבי איפה שנוח". אחד לקח כוס אפור והתיישב על כיסא רגיל. ועוד אחד בחר בספל עם הכיתוב "אני אוהב את לונדון" ולקח את כיסא העור היחיד. היה זה יו"ר אחד הדירקטורים, שישב ממול במהלך המשא ומתן (שמשמעותו בשפה לא מילולית התנגדות), והספל היה שייך לראש מחלקת משאבי אנוש, שהפציץ את האורחים בשאלות מסובכות.

המשא ומתן נכשל. מנהל פרויקט אחד הלך לפגישה הבאה, לקח כוס אפור, התיישב על כיסא. המצגת לא השתנתה בתוכן, היא רק הודפסה אחרת. הפרויקט התקבל: "טוב, זה כבר עניין אחר!" זה משהו שאף אחד לא מדבר עליו - רק תחשוב, כוס, כורסה... בדרך כלל מאמינים שעימותים בארגונים קשורים לסמכות, משאבים, מועדים.

מספר עצום של קונפליקטים מתעוררים הרבה יותר מוקדם מהנפקת משימות. אנחנו באופן לא מודע, ברמה של חיה, מחשיבים משהו כטריטוריה שלנו. כשנפלטים על זה, אנחנו מתעצבנים ומחפשים איפה לזרוק את הכעס שלנו.

במשרד, מוצרי חשמל, רהיטים הם בבעלות המדינה, אפילו השטח המשותף הוא שטח פתוח. מה יש לחלוק?

הו, הרבה! תשוקה עסקית לשטח פתוח, מצד אחד, מובילה לפתיחות. מצד שני, זה מוליד קונפליקטים נסתרים.

דוגמה: עובדי חברת ייעוץ מסתובבים בערים, ואין להם שולחנות משלהם, הכל משותף. ומומחה ברמה הגבוהה ביותר, עם שתי דיפלומות אירופאיות, אומר לי: "עבדתי ליד השולחן חודשיים, חשבתי שזה שלי, ופתאום עמית עף בלילה ולקח את זה. לפי הכללים הכל הוגן, אבל אני לא יכול להתאפק — הבחור הזה נורא מעצבן אותי, וצריך הרבה מאמץ כדי לחזור לערוץ הבונה בשיחה.

מספר עצום של קונפליקטים מתעוררים בשל העובדה שאנשים רבים מבלבלים בין בקשה לדרישה.

דוגמה אחרת. בחברת IT, אתה צריך להשאיר מקום עבודה נקי מאחור. אבל בטח מישהו "בטעות" ישכח עט או יומן - אנחנו גם מסמנים את מיטות השיזוף באתרי הנופש במגבות. ואנחנו כועסים אם מישהו תפס את מיטת השיזוף שלנו, למרות השלט.

עבודה בשטח פתוח, במיוחד למתחילים, טומנת בחובה קונפליקטים. מישהו מדבר בקול רם בטלפון, מישהו בישם את עצמו בבושם חזק, וזה גורם לנו לגירוי בעלי חיים לחלוטין. אנחנו לא מבינים מאיפה זה בא, אבל אנחנו מחפשים מוצא לזה ובדרך כלל משחררים קיטור בענייני עבודה.

ועמיתים אוהבים לקחת מהדק או עט בלי לשאול. ואנחנו כועסים עוד לפני שאנחנו יודעים שזה שטויות. אין כבוד לגבולות בתרבות שלנו, ומכאן הרבה מתח מיותר. ויש לנו עוד הרבה על מה לעבוד.

איך להפחית את המתח הזה?

הקשיבו לעצמכם: מאיפה הגיע הרגש הזה? כמו בגן, תחתום על הדברים שלך. הסבר את עמדתך. קבל שהכיסא והשולחן הזה הם האתר של חברת חדשנות Workplace, ורק היום תפסת אותו. אם מדובר במשרד עם ארונות אז תדפקו בדלת והיכנסו ברשות.

שאל: "אפשר לקחת את העובדים שלך?" זה לבקש, לא להודיע ​​או לדרוש. אם פונים אליי בבקשה, היא מניחה את הדברים הבאים: "אני מבינה שאולי יש לך משימות משלך ושאתה יכול להסכים או לסרב". אני שואל מלמטה למעלה. מספר עצום של קונפליקטים מתעוררים בשל העובדה שרבים מבלבלים בין בקשה לדרישה שמבוטאת "מלמעלה למטה".

ואם טון כזה מותר לבוס, אז עוינות מתלקחת מיד בין עמיתים "שווים בדרגה". "למה אתה מדבר אליי ככה?" - זה נאמר רק לעתים רחוקות בקול, אבל משהו מתחיל לרתוח בפנים.

הנה קרב קלאסי. ראש מחלקת מכירות: "למה סמארה עדיין לא קיבלה ממני משלוח?" ראש אגף לוגיסטיקה: "למה אתה מספר לי על סמארה רק עכשיו, ולא לפני שבועיים?" שניהם לא פתרו את הבעיה, שניהם מתוחים. כל אחד תופס ניסיון לדבר "מלמעלה" כהתנגשות עם הטריטוריה שלו, שרק מחממת את הסכסוך ולא פותרת את הבעיה.

תְפוּקָה? למד לנהל משא ומתן: "יש לך ולי בעיה משותפת, כנראה ששנינו לא חשבנו על משהו, לא הסכמנו על משהו. מה אנחנו יכולים לעשות עכשיו כדי להשיג את המוצרים שלנו בסמארה?"

אנשים רבים עובדים כעת מרחוק. אולי זה עוזר למזער קונפליקטים?

לא, שם מתחיל קרב משלו על ההיררכיה - לפי החוקים של מי נשחק. הראשון כותב: "חברים, כדי לערוך דו"ח, אנחנו צריכים נתונים מכל מחלקה למשך שלושה ימים". השני עונה: "למעשה, זה בכלל לא מה שצריך לדו"ח". שלישית: "מוכן לספק נתונים. מישהו צריך את זה?» רביעית: "סיפקנו לכולם את הנתונים האלה קודם לכן. למה אנחנו ברשימת התפוצה הזו?

אף אחת מהתשובות לא עניינית. וכל התשובות הן מהסדרה "אנחנו גבוהים יותר בהיררכיה. ומי אתה כאן? המילים "למעשה" בכל טקסט גורמות מיד לצד השני לרצות להתווכח. זה אפילו יותר קל במשרד: הם הציצו אחד בשני והמשיכו הלאה. ובהתכתבות, הגל הזה עולה, ולא ברור איך לשלם אותו.

כנסו לכל צ'אט הורים ותראו איזה סוג של קרב מתחיל כשאתם צריכים לבחור מתנה לבנות ב-8 במרץ. כל אחד מפרסם מיד את חוות דעתו המומחית. "למעשה, לבנות צריך לתת סיכות ראש." "למעשה, בנות לא צריכות סיכות שיער, איזה שטויות!" כל דינמיקה קבוצתית כרוכה במאבק על מי בהיררכיה יקבל את ההחלטה.

אז זה סיפור שלא נגמר...

זה יהיה אינסופי אם מארגן הדיון יספק חופש מסדרת "בואו נחליט משהו". זה מיד מעורר קרב על מי יציע את הכללים ומי יחליט בסופו של דבר. אותם צ'טים שבהם כתוב: "כיו"ר ועד ההורים, אני מודיע לך שהחלטנו לתת למורה תעודה וזר פרחים בשווי 700 רובל, עובדים ביעילות. מי שלא מסכים - תן משהו משלך.

אותו סיפור בפגישות. אם הם עוסקים בנושא מופשט: "על המצב במפעל", אז שום בעיה לא תיפתר וקרב על ההיררכיה מובטח או רק ניקוז של המתח המצטבר. המשימה חייבת לספק תוצאה. לדוגמה, אם המעצב הראשי אסף טכנולוגים כדי להבין מה הטעות ומדוע הנישואים מתרחשים, אז כנראה שהבעיה תיפתר.

כלומר בלי משימה הפגישה חסרת תועלת?

אינטראקציה בחברות מכל רמה מתרחשת לאורך שלושה צירים: ציר המשימות, ציר היחסים וציר האנרגיה. בחיים הארגוניים שלי ראיתי הרבה פגישות שמתקיימות לא בגלל שיש משימות, אלא בגלל שפעם החליטו: כל יום שני בשעה 10:00 אתה צריך להיות ב"גיבוש הבוקר". כשאין משימה ברורה, מערכות יחסים ואנרגיה נכנסות מיד לתוקף. אנשים מתחילים למדוד מי זה מה.

לפעמים קונפליקט הוא הדרך היחידה להעלות את האנרגיה בצוות, ויש מנהיגים שמשתמשים בזה, בלי לדעת דרכים אחרות - כדי להוביל את כולם למטרה, לחלק משימות, להניע. הרבה יותר קל להם להפריד ולמשול.

בכל פעם שאתה נכנס לכל מצב של אינטראקציה בעבודה, אתה צריך להבין: מה המטרה שלי? מה אני רוצה מבחינת משימות, מערכות יחסים ואנרגיה? מה אני רוצה לצאת מכאן?

כשאנחנו צודקים, אנחנו מרגישים גבוהים יותר בהיררכיה, מה שאומר שיש לנו יותר כוח, בין אם במשפחה ובין אם בצוות.

אם באתי עם גיליון עוקף ל"כבאי", והוא שואל אותי: "למה לא נתת לי דיווח?", אז אני יכול ליפול לפרובוקציה שלו ולהתחיל להסביר לו מי הוא, אבל אני יכול תגיד: "הנה הציוד שלי, מסרתי אותו. חתמו על המעקף.»

אחרת - לאורך ציר המשימות - זה יכול להתברר כמו איבן איבנוביץ' ואיבן ניקיפורוביץ' של גוגול: אחד רצה לבקש מהשני אקדח ישן, אבל הם רבו על שטויות במשך שנים רבות.

מה אם אנחנו לא יכולים להסכים?

כאשר התואר לאורך ציר האנרגיה יורד מהסקאלה, אתה יכול ליישם את טכניקת "הסכמה ללא הסכמה". לדוגמה, המחלקה שלך חושבת שעשינו עבודה גרועה, אבל שלנו חושבת שעשינו עבודה טובה. הסכמה מושגת במשפט אחד. "למיטב הבנתי, אין לך ולי דעה משותפת לגבי איכות העבודה. אתה מסכים? אנשים אומרים, "טוב, כן." ברגע זה, יריבים נלהבים הופכים לבני שיח נאותים שאיתם אפשר כבר לדבר על משימות.

הקרבות העקובים מדם נלחמים בשביל להיות צודקים. למה אנחנו קצף מהפה מוכיחים שאנחנו צודקים? כי כשאנחנו צודקים, אנחנו מרגישים גבוהים יותר בהיררכיה, מה שאומר שיש לנו יותר כוח, בין אם במשפחה ובין אם בצוות. לרוב זה קרב לא מודע, ובאימונים שלי, למשל, אנחנו לומדים להביא את זה למודעות. משפט שמסיים לעתים קרובות סכסוך: "כן, אני מניח שאתה צודק." קל לי להגיד את זה, אבל אדם לא ייצא מגדרו כדי להוכיח שאני צודק.

השאירו תגובה