פְּסִיכוֹלוֹגִיָה

כדי לענות על השאלה "מי אני?" לעתים קרובות אנו פונים למבחנים ולטיפולוגיות. גישה זו מרמזת שהאישיות שלנו אינה משתנה ומעוצבת לצורה מסוימת. הפסיכולוג בריאן ליטל חושב אחרת: בנוסף ל"הליבה" הביולוגית המוצקה, יש לנו גם שכבות ניידות יותר. העבודה איתם היא המפתח להצלחה.

כשגדלים, אנחנו מכירים את העולם ומנסים להבין איך אנחנו יכולים להתקיים בו - מה לעשות, את מי לאהוב, עם מי להתיידד. אנחנו מנסים לזהות את עצמנו בדמויות ספרותיות וקולנועיות, ללכת בעקבות הדוגמה של אנשים מפורסמים. טיפולוגיות אישיות שנוצרו על ידי פסיכולוגים וסוציולוגים נוטות להקל על המשימה שלנו: אם כל אחד מאיתנו שייך לאחד משישה עשר הטיפוסים, נותר רק למצוא את עצמנו ולפעול לפי "ההוראות".

מה זה אומר להיות עצמך?

לדברי הפסיכולוג בריאן ליטל, גישה זו אינה לוקחת בחשבון דינמיקה אישית. במהלך החיים אנו חווים משברים, לומדים להתגבר על קשיים ואובדנים, משנים אוריינטציות וסדרי עדיפויות. כאשר אנו מתרגלים לשייך כל מצב חיים לדפוס התנהגות מסוים, אנו יכולים לאבד את היכולת לפתור בעיות בצורה יצירתית ולהיות עבדים לתפקיד אחד.

אבל אם אנחנו יכולים לשנות, אז באיזו מידה? בריאן ליטל מציע להסתכל על האישיות כמבנה רב-שכבתי, המאורגן על פי עקרון ה"מטריושקה".

השכבה הראשונה, העמוקה והפחות ניידת היא ביוגנית. זו המסגרת הגנטית שלנו, שכל השאר מכוון אליה. נניח שאם המוח שלנו אינו קליט לדופמין, אנו זקוקים לגירוי נוסף. מכאן - חוסר שקט, צמא לחידושים וסיכון.

במהלך החיים אנו חווים משברים, לומדים להתגבר על קשיים ואובדנים, משנים אוריינטציות וסדרי עדיפויות

הרובד הבא הוא סוציוגני. הוא מעוצב על ידי תרבות וחינוך. לעמים שונים, בשכבות חברתיות שונות, לחסידי מערכות דתיות שונות יש רעיונות משלהם לגבי מה רצוי, מקובל ובלתי מקובל. הרובד הסוציוגני עוזר לנו לנווט בסביבה המוכרת לנו, לקרוא את האותות ולהימנע מטעויות.

את השכבה השלישית, החיצונית, בריאן ליטל מכנה אידאוגני. הוא כולל את כל מה שמייחד אותנו - אותם רעיונות, ערכים וחוקים שגיבשנו לעצמנו במודע ושאנחנו מקפידים על כך בחיים.

משאב לשינוי

היחסים בין הרבדים הללו אינם תמיד (ולא בהכרח) הרמוניים. בפועל, זה יכול להוביל לסתירות פנימיות. "הנטייה הביולוגית למנהיגות ועקשנות יכולה להתנגש עם הגישה החברתית של קונפורמיות וכבוד לזקנים", מביא בריאן ליטל דוגמה.

לכן, אולי, הרוב כל כך חולם לברוח ממשמורת המשפחה. היא הזדמנות מיוחלת להתאים את מבנה העל הסוציוגני לבסיס הביוגני, להשיג שלמות פנימית. וכאן ה"אני" היצירתי שלנו בא לעזרתנו.

אסור לנו לזהות את עצמנו עם תכונת אישיות אחת, אומר הפסיכולוג. אם אתה משתמש רק במטריצת התנהגות אחת (למשל, מופנמת) לכל המצבים האפשריים, אתה מצמצם את שדה האפשרויות שלך. נניח שאתה יכול לסרב לדבר בפני קהל כי אתה חושב שזה "לא הקטע שלך" ואתה טוב יותר בעבודה משרדית שקטה.

מאפייני האישיות שלנו ניתנים לשינוי

תוך מעורבות בתחום האידיאוגני שלנו, אנו פונים למאפיינים אישיים שניתנים לשינוי. כן, אם אתה מופנם, לא סביר שאותו מפל תגובות מתרחש במוח שלך כמו מוחצן כשאתה מחליט לעשות כמה שיותר היכרות במסיבה. אבל אתה עדיין יכול להשיג את המטרה הזו אם זה חשוב לך.

כמובן, עלינו לקחת בחשבון את המגבלות שלנו. המשימה היא לחשב את הכוח שלך כדי לא ללכת שולל. לדברי בריאן ליטל, חשוב מאוד לתת לעצמך זמן להירגע ולהיטען מחדש, במיוחד כשאתה עושה משהו שאינו רגיל עבורך. בעזרת "עצירות פיטנס" כאלה (זה יכול להיות ריצת בוקר בשקט, האזנה לשיר האהוב עליך או שיחה עם אדם אהוב), אנחנו נותנים לעצמנו הפסקה וצוברים כוח למטומטמים חדשים.

במקום להתאים את הרצונות שלנו למבנה הנוקשה של ה"טיפוס" שלנו, אנחנו יכולים לחפש משאבים למימושם בעצמנו.

ראה עוד ב באינטרנט המדע שלנו.

השאירו תגובה