פְּסִיכוֹלוֹגִיָה

פעולה מוזרה התרחשה ברכבת התחתית של לונדון: לנוסעים הוצג "Tube Chat?" תגים. ("בואו נדבר?"), מעודד אותם לתקשר יותר ולהיות פתוחים לאחרים. הבריטים היו סקפטיים לגבי הרעיון, אבל היחצן אוליבר בורקמן מתעקש שזה הגיוני: אנחנו מרגישים מאושרים יותר כשאנחנו מדברים עם זרים.

אני יודע שאני מסתכן באובדן האזרחות הבריטית שלי כשאני אומר שאני מעריץ את מעשהו של ג'ונתן דאן האמריקאי, יוזם ה-Let's Talk? אתה יודע איך הוא הגיב ליחס העוין של הלונדונים כלפי הפרויקט שלו? הזמנתי פי שניים תגים, גייסתי מתנדבים ושוב מיהרתי לקרב.

שלא תבינו אותי לא נכון: כאדם בריטי, הדבר הראשון שחשבתי הוא שמי שמציע לתקשר יותר עם זרים צריכים להיכלא ללא משפט. אבל אם חושבים על זה, זו עדיין תגובה מוזרה. בסופו של דבר, הפעולה לא מאלצת שיחות לא רצויות: אם אתה לא מוכן לתקשר, אל תענד תג. למעשה, כל הטענות מסתכמות בטיעון הזה: כואב לנו לראות איך נוסעים אחרים, מגמגמים בצורה מביכה, מנסים לפתוח בדיאלוג.

אבל אם אנחנו כל כך נחרדים מהמראה של אנשים שמצטרפים ברצון לשיחה רגילה בפומבי, אולי אין להם בעיות?

לדחות את הרעיון של תקשורת עם זרים זה להיכנע לבורים

כי האמת, אם לשפוט לפי תוצאות המחקר של המורה האמריקאי ומומחה התקשורת קיו סטארק, היא שבעצם אנחנו נעשים מאושרים יותר כשאנחנו מדברים עם זרים, גם אם אנחנו בטוחים מראש שאנחנו לא יכולים לשאת זאת. אפשר להביא את הנושא הזה בקלות לבעיה של הפרת גבולות, הטרדות רחוב חצופות, אבל קיאו סטארק מבהירה מיד שלא מדובר בפלישה אגרסיבית למרחב האישי - היא לא מאשרת פעולות כאלה.

בספרה כשזרים נפגשים היא אומרת שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם צורות אינטראקציה לא נעימות ומעצבנות בין זרים היא לעודד ולפתח תרבות של מערכות יחסים המבוססת על רגישות ואמפתיה. לדחות לחלוטין את הרעיון של תקשורת עם זרים זה יותר כמו כניעה לשמלים. מפגשים עם זרים (בגלגולם הראוי, מבהיר קיאו סטארק) מתגלים כ"עצירות יפות ובלתי צפויות בזרימת החיים הרגילה והצפויה... יש לך פתאום שאלות שחשבת שכבר ידעת את התשובות להן."

בנוסף לפחד המבוסס מהתעללות, הרעיון להשתתף בשיחות כאלה דוחה אותנו, כנראה בגלל שהוא מסתיר שתי בעיות נפוצות שמונעות מאיתנו להיות מאושרים.

אנו פועלים לפי כלל למרות שאנו לא אוהבים אותו כי אנו חושבים שאחרים מאשרים אותו.

הראשון הוא שאנחנו גרועים ב"חיזוי אפקטיבי", כלומר, אנחנו לא מסוגלים לחזות מה ישמח אותנו, "האם המשחק שווה את הנר". כשחוקרים ביקשו ממתנדבים לדמיין שהם מדברים עם זרים ברכבת או באוטובוס, הם נחרדו בעיקר. כשהתבקשו לעשות את זה בחיים האמיתיים, היה הרבה יותר סביר שהם יגידו שהם נהנו מהטיול.

בעיה נוספת היא תופעת ה"בערות פלורליסטית (מרובה)", שבגללה אנו פועלים לפי כלל כלשהו, ​​אם כי אינו מתאים לנו, כי אנו מאמינים שאחרים מאשרים זאת. בינתיים, השאר חושבים בדיוק באותו אופן (במילים אחרות, אף אחד לא מאמין, אבל כולם חושבים שכולם מאמינים). ומסתבר שכל הנוסעים ברכב שותקים, למרות שלמעשה לחלקם לא היה אכפת לדבר.

אני לא חושב שהספקנים יהיו מרוצים מכל הטיעונים האלה. אני עצמי בקושי השתכנעתי מהם, ולכן ניסיונותיי האחרונים לתקשר עם זרים לא היו מוצלחים במיוחד. אבל עדיין תחשוב על חיזוי אפקטיבי: מחקר מראה שאי אפשר לסמוך על התחזיות שלנו. אז אתה די בטוח שלעולם לא תלבש את ה-Let's Talk? אולי זה רק סימן שזה יהיה שווה את זה.

מקור: הגרדיאן.


אודות המחבר: אוליבר בורקמן הוא פובליציסט בריטי ומחבר הספר "האנטידוט". תרופת נגד לחיים אומללים" (Eksmo, 2014).

השאירו תגובה