פְּסִיכוֹלוֹגִיָה

פילדלפיה, 17 ביולי. העלייה המדאיגה במספר מקרי הרצח שנרשמו בשנה שעברה נמשכת גם השנה. משקיפים מייחסים את העלייה הזו להפצת סמים, נשק ולנטייה בקרב צעירים להתחיל קריירה עם אקדח ביד... הנתונים הסטטיסטיים מדאיגים למשטרה ולפרקליטות, חלק מנציגי רשויות החוק מתארים את המצב במדינה בצבעים קודרים. "שיעור הרצח הגיע לשיא", אמר התובע המחוזי של פילדלפיה, רונלד ד. קסטיליה. "לפני שלושה שבועות, 48 אנשים נהרגו תוך 11 שעות בלבד".

"הסיבה העיקרית לעלייה באלימות", הוא אומר, "היא הזמינות הקלה של כלי נשק והשפעות הסמים".

... בשנת 1988, היו 660 רציחות בשיקגו. בעבר, 1989, מספרם עלה ל-742, כולל 29 רציחות ילדים, 7 רציחות ו-2 מקרים של המתת חסד. לפי המשטרה, 22% ממקרי הרצח קשורים למריבות ביתיות, 24% - לסמים.

MD Hinds, ניו יורק טיימס, 18 ביולי 1990.

העדות העצובה הזו לגל הפשע האלים ששטף את ארצות הברית המודרנית פורסמה בעמוד הראשון של הניו יורק טיימס. שלושת הפרקים הבאים של הספר מוקדשים להשפעה החברתית של החברה על תוקפנות בכלל ופשעי אלימות בפרט. בפרק 7, אנו מסתכלים על ההשפעה הסבירה של קולנוע וטלוויזיה, ומנסים לענות על השאלה האם צפייה באנשים נלחמים והורגים זה את זה על מסכי קולנוע וטלוויזיה יכולה לגרום לצופים להיות אגרסיביים יותר. פרק 8 בוחן את הגורמים לפשע אלים, החל בחקר אלימות במשפחה (הכאת נשים והתעללות בילדים), ולבסוף, בפרק 9, דן בסיבות העיקריות לרציחות הן במשפחה והן מחוצה לה.

משעשע, מלמד, אינפורמטיבי ו... מסוכן?

מדי שנה, מפרסמים מוציאים מיליארדי דולרים מתוך אמונה שטלוויזיה יכולה להשפיע על התנהגות אנושית. נציגי תעשיית הטלוויזיה מסכימים איתם בהתלהבות, תוך שהם טוענים שלתוכניות המכילות סצנות אלימות אין בשום אופן השפעה כזו. אבל המחקר שנעשה מראה בבירור שאלימות בתוכניות טלוויזיה יכולה ומשפיעה לרעה על הקהל. ראה →

אלימות על מסכים ודפים מודפסים

המקרה של ג'ון הינקלי הוא דוגמה ברורה לאופן שבו התקשורת יכולה להשפיע בצורה עדינה ועמוקה על רמת האגרסיביות של החברה המודרנית. לא רק שהסרט עורר בבירור הניסיון שלו לרצוח את הנשיא רייגן, אלא שההתנקשות עצמה, שדווחה בהרחבה בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, כנראה עודדה אנשים אחרים להעתיק את התוקפנות שלו. לדברי דובר השירות החשאי (שירות ההגנה הנשיאותי של הממשלה), בימים הראשונים שלאחר ניסיון ההתנקשות גבר האיום על חייו של הנשיא באופן דרמטי. ראה →

מחקרים ניסיוניים של חשיפה לטווח קצר לסצינות אלימות בתקשורת ההמונים

הדימוי של אנשים שנלחמים והורגים זה את זה יכול להגביר את הנטיות התוקפניות שלהם בקהל. עם זאת, פסיכולוגים רבים מפקפקים בקיומה של השפעה כזו. לדוגמה, ג'ונתן פרידמן מתעקש כי "הראיות הזמינות אינן תומכות ברעיון שצפייה בסרטים אלימים גורמת לתוקפנות". ספקנים אחרים טוענים שלצפייה בדמויות סרטים שמתנהגות באגרסיביות יש, במקרה הטוב, רק השפעה מינורית על התנהגות הצופה. ראה →

אלימות בתקשורת מתחת למיקרוסקופ

רוב החוקרים כבר לא מתמודדים עם השאלה האם דיווחים בתקשורת המכילים מידע על אלימות מגדילים את הסבירות שרמות התוקפנות יגדלו בעתיד. אבל נשאלת שאלה נוספת: מתי ומדוע מתרחשת ההשפעה הזו. נפנה אליו. אתה תראה שלא כל הסרטים ה"אגרסיביים" זהים ושרק סצנות אגרסיביות מסוימות מסוגלות להשפיע. למעשה, כמה תיאורי אלימות עשויים אפילו להפחית את הדחף של הצופים לתקוף את אויביהם. ראה →

המשמעות של אלימות נצפית

אנשים הצופים בסצנות של אלימות לא יפתחו מחשבות ונטיות תוקפניות אלא אם יפרשו את הפעולות שהם רואים כתוקפניים. במילים אחרות, תוקפנות מופעלת אם הצופים חושבים בתחילה שהם רואים אנשים מנסים בכוונה לפגוע או להרוג זה את זה. ראה →

שימור השפעת מידע אלימות

מחשבות ונטיות תוקפניות, המופעלות על ידי דימויים של אלימות בתקשורת, נרגעות בדרך כלל די מהר. לפי פיליפס, כזכור, שלל הפשעים המזויפים נפסק בדרך כלל כארבעה ימים לאחר הדיווחים הנרחבים הראשונים על פשיעה אלימה. אחד מניסויי המעבדה שלי גם הראה שהאגרסיביות המוגברת הנגרמת מצפייה בסרט עם סצנות אלימות ועקובות מדם נעלמת כמעט תוך שעה. ראה →

מניעת עיכוב וחוסר רגישות של ההשפעות של תוקפנות נצפית

הניתוח התיאורטי שהצגתי מדגיש את ההשפעה המעוררת (או המסיתה) של אלימות המתוארת בתקשורת: תוקפנות נצפית או מידע על תוקפנות מפעילים (או מייצרים) מחשבות ורצונות תוקפניים לפעול. מחברים אחרים, כמו בנדורה, מעדיפים פרשנות מעט שונה, וטוענים שהתוקפנות שיוצר הקולנוע נובעת כתוצאה מחוסר עכבות - היחלשות האיסורים של הקהל על תוקפנות. כלומר, לדעתו, המראה של אנשים נלחמים מעורר - לפחות לזמן קצר - נטייה לצופים תוקפניים לתקוף את אלה שמעצבנים אותם. ראה →

אלימות במדיה: השפעות ארוכות טווח עם חשיפה חוזרת

תמיד יש כאלה בקרב ילדים שמפנימים ערכים בלתי מקובלים מבחינה חברתית והתנהגויות אנטי-חברתיות על ידי צפייה ב"יורים מטורפים, פסיכופתים אלימים, סדיסטים חולי נפש... וכדומה" שמציפים תוכניות טלוויזיה. "חשיפה מסיבית לתוקפנות בטלוויזיה" יכולה ליצור במוחות צעירים השקפה איתנה על העולם ואמונות לגבי איך לפעול כלפי אנשים אחרים. ראה →

להבין "למה?": עיצוב תרחישים חברתיים

חשיפה תכופה ומסיבית לאלימות המוצגת בטלוויזיה אינה תועלת ציבורית ואף עשויה לתרום להיווצרות דפוסי התנהגות אנטי-חברתיים. עם זאת, כפי שציינתי שוב ושוב, תוקפנות נצפית לא תמיד מעוררת התנהגות תוקפנית. בנוסף, מאחר והקשר בין צפייה בטלוויזיה לתוקפנות רחוק מלהיות מוחלט, ניתן לומר שצפייה תכופה באנשים שנלחמים על המסך אינה מביאה בהכרח להתפתחות של דמות מאוד אגרסיבית אצל כל אדם. ראה →

<br> סיכום

לטענת הציבור הרחב ואפילו כמה אנשי תקשורת, לתיאור האלימות בקולנוע ובטלוויזיה, בעיתונים ובמגזינים יש השפעה מועטה מאוד על הצופים והקוראים. ישנה גם דעה שרק ילדים וחולי נפש נתונים להשפעה בלתי מזיקה זו. עם זאת, רוב המדענים שחקרו השפעות תקשורתיות, ואלו שקראו בעיון את הספרות המדעית המיוחדת, בטוחים בהיפך. ראה →

פרק 8

הסבר על מקרים של אלימות במשפחה. דעות על בעיית האלימות במשפחה. גורמים העלולים לגרום לשימוש באלימות במשפחה. קישורים לתוצאות המחקר. ראה →

השאירו תגובה