מוד ז'וליאן: "אמא פשוט זרקה אותי למים"

משפחה נעולה באחוזה אי שם בצפון צרפת: אב פנאטי אובססיבי לרעיון לגדל בת על אנושית, אם חלש רצון וילדה קורבן. ניסויים אכזריים, בידוד, אלימות... האם אפשר לשרוד בתנאים כל כך קיצוניים ולשמר בעצמו כל דבר אנושי? מוד ג'וליאן שיתפה את סיפורה המפחיד בספרה "סיפור הבת".

בשנת 1960, הצרפתי לואי דידייה קנה בית ליד ליל ופרש שם עם אשתו כדי להוציא לפועל את פרויקט חייו - לגדל בן אנוש מבתו הקטנה, מוד.

מוד חיכתה למשמעת קפדנית, למבחנים של כוח רצון, לרעב, לחוסר שמץ של חום ואהדה מהוריה. מוד ז'וליאן, כשהיא מפגינה חוסן ורצון לחיות, גדלה והפכה לפסיכותרפיסטית ומצאה את הכוח לשתף את החוויה שלה בפומבי. אנו מפרסמים קטעים מספרה "סיפור הבת", שיוצא בהוצאת אקסמו.

"אבא חוזר ואומר שכל מה שהוא עושה, הוא עושה בשבילי. שהוא מקדיש לי את כל חייו כדי ללמד, לעצב, לפסל ממני את הישות העליונה שאני מיועד להיות...

אני יודע שעלי להראות את עצמי ראוי למשימות שהוא יציב בפני אחר כך. אבל אני חושש שלא אצליח לעמוד בדרישות שלו. אני מרגישה חלשה מדי, מגושמת מדי, טיפשה מדי. ואני כל כך מפחדת ממנו! אפילו גופו הסובל מעודף משקל, ראשו הגדול, הידיים הארוכות והרזות ועיני הפלדה שלו. אני כל כך מפחדת שהרגליים שלי מוותרות כשאני מתקרבת אליו.

אפילו יותר נורא בשבילי זה שאני עומד לבד מול הענק הזה. לא ניתן לצפות לנוחות או הגנה מהאם. "מסייה דידייה" עבורה הוא אל למחצה. היא אוהבת ושונאת אותו, אבל היא אף פעם לא מעזה לסתור אותו. אין לי ברירה אלא לעצום את עיניי ורועד מפחד למצוא מחסה תחת כנפו של יוצרי.

אבא שלי לפעמים אומר לי שלעולם לא אעזוב את הבית הזה, גם אחרי שהוא מת.

אבי משוכנע שהמוח יכול להשיג הכל. בהחלט הכל: הוא יכול להביס כל סכנה ולהתגבר על כל מכשול. אך לשם כך נדרשת הכנה פעילה וארוכה, הרחק מטינופת העולם הטמא הזה. הוא תמיד אומר: "האדם הוא רע מטבעו, העולם מסוכן מטבעו. כדור הארץ מלא באנשים חלשים ופחדנים שנדחפים לבגידה בגלל חולשתם ופחדנותם.

האב מאוכזב מהעולם; לעתים קרובות נבגד בו. "אתה לא יודע איזה מזל יש לך שנחסך מהטומאה של אנשים אחרים", הוא אומר לי. בשביל זה נועד הבית הזה, לשמור על המיאזמה של העולם שבחוץ. אבא שלי אומר לי לפעמים שאסור לי לעזוב את הבית הזה, גם לא אחרי שהוא מת.

זכרו ימשיך לחיות בבית הזה, ואם אדאג לו, אהיה בטוח. ולפעמים היא אומרת שאחר כך אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, אני יכולה להיות נשיאת צרפת, פילגשו של העולם. אבל כשאני עוזב את הבית הזה, אני לא אעשה את זה כדי לחיות את החיים חסרי התכלית של "מיס אף אחד". אני אשאיר אותו לכבוש את העולם ו"להשיג גדלות".

***

 

"אמא מחשיבה אותי יצור מוזר, באר ללא תחתית של רצון רע. ברור שאני מתיז דיו על הנייר בכוונה, ובדיוק באותה כוונה קטעתי חתיכה ליד פלטת הזכוכית של שולחן האוכל הגדול. אני מועד או מרפרף בכוונה את העור שלי כשאני שולף את העשבים השוטים בגינה. גם אני נופל ונשרט בכוונה. אני "שקרן" ו"מעמיד פנים". אני תמיד מנסה למשוך תשומת לב לעצמי.

במקביל שהתחילו שיעורי קריאה וכתיבה, למדתי לרכוב על אופניים. היו לי אופניים לילדים עם גלגלי אימון על הגלגל האחורי.

"עכשיו נוריד אותם," אמרה האם יום אחד. אבא עמד מאחורינו, צופה בדממה בסצנה. אמא שלי הכריחה אותי לשבת על האופניים הבלתי יציבים לפתע, תפסה אותי בחוזקה בשתי ידיים, ו-וואוהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה דחף את הדרך המשופעת קדימה.

 

כשנפלתי, קרעתי את רגלי על החצץ ופרצתי בבכי של כאב והשפלה. אבל כשראיתי את שני הפרצופים האדישים האלה מתבוננים בי, היבבות נעצרו מעצמן. בלי מילה, אמא שלי החזירה אותי על האופניים ודחפה אותי כמה פעמים שנדרש כדי שאלמד להתאזן לבד.

אז אתה יכול להיכשל בבחינות שלך ועדיין לא להיות אכזבה מהלכת.

 

השפשופים שלי טופלו במקום: אמי החזיקה את הברך שלי בחוזקה, ואבי שפך אלכוהול רפואי ישירות על הפצעים הכואבים. אסור היה לבכות ולגנוח. נאלצתי לחרוק שיניים.

למדתי גם לשחות. כמובן שהליכה לבריכת השחייה המקומית לא באה בחשבון. בקיץ כשהייתי בן ארבע, אבי בנה בריכת שחייה "רק בשבילי" בקצה הגן. לא, לא בריכת מים כחולים יפה. זו הייתה רצועת מים צרה ארוכה למדי, סחוטה משני הצדדים על ידי קירות בטון. המים שם היו כהים, קפואים, ולא יכולתי לראות את הקרקעית.

כמו באופניים, השיעור הראשון שלי היה פשוט ומהיר: אמא שלי פשוט זרקה אותי למים. חבטתי, צרחתי ושתיתי מים. בדיוק כשהייתי מוכן לשקוע כמו אבן, היא צללה פנימה ודגתה אותי החוצה. והכל קרה שוב. צרחתי שוב, בכיתי ונחנקתי. אמא משכה אותי שוב.

"אתה תענש על ההתבכיין המטופש הזה," היא אמרה לפני שהשליכה אותי ללא טקס חזרה למים. הגוף שלי נאבק לצוף בזמן שהרוח שלי התכרבלה בתוכי לכדור קצת יותר הדוק בכל פעם.

"גבר חזק לא בוכה," אמר האב, צופה בביצוע הזה מרחוק, עומד כך שהתרסיס לא הגיע. - אתה צריך ללמוד לשחות. זה חיוני למקרה שאתה נופל מהגשר או תצטרך לברוח על חייך.

למדתי בהדרגה לשמור את הראש מעל המים. ועם הזמן היא אפילו הפכה לשחיינית טובה. אבל אני שונא את המים בדיוק כמו שאני שונא את הבריכה הזו שבה אני עדיין צריך להתאמן".

***

(כעבור שנתיים)

"בוקר אחד, יורד לקומה הראשונה, אני מבחין במעטפה בתיבת הדואר וכמעט נופל, רואה את השם שלי כתוב עליה בכתב יד יפה. אף אחד מעולם לא כתב לי. הידיים שלי רועדות מהתרגשות.

אני רואה בגב המכתב שזה ממארי-נואל, שאותה פגשתי במהלך המבחנים - ילדה מלאת שמחה ואנרגיה, ויותר מכך, יופי. שערה השחור היוקרתי משוך לאחור בחלק האחורי של ראשה בקוקו.

"תשמע, נוכל להתכתב," היא אמרה אז. - אתה יכול לתת לי את הכתובת שלך?

אני פותח בטירוף את המעטפה ופותח שני גיליונות מלאים, מכוסים משני הצדדים בקווים של דיו כחול, עם פרחים מצוירים בשוליים.

מארי-נואל מספרת לי שהיא נכשלה בבחינות שלה, אבל זה לא משנה, עדיין יש לה קיץ נפלא. אז אתה יכול להיכשל בבחינות שלך ועדיין לא להיות אכזבה מהלכת.

אני זוכרת שהיא סיפרה לי שהיא התחתנה בגיל שבע עשרה, אבל עכשיו היא מספרת שהיא רבתה עם בעלה. היא פגשה בחור אחר והם התנשקו.

ואז מארי-נואל מספרת לי על החגים שלה, על "אמא" ו"אבא" וכמה היא שמחה לראות אותם כי יש לה כל כך הרבה מה לספר להם. היא מקווה שאכתוב לה ושעוד ניפגש. אם אני רוצה לבוא לראות אותה, ההורים שלה ישמחו לארח אותי, ואני יכול להישאר בבית הקיץ שלהם.

אני מאושר: היא זוכרת אותי! האושר והאנרגיה שלה מדבקים. והמכתב ממלא אותי בתקווה. מסתבר שאחרי מבחנים כושלים, החיים ממשיכים, שהאהבה לא נגמרת, שיש הורים שממשיכים לדבר עם בנותיהם.

על מה יכולתי לכתוב לה? אין לי מה להגיד לה... ואז אני חושב: לא, יש! אני יכול לספר לה על הספרים שקראתי, על הגן ועל פיט, שמת לאחרונה, לאחר שחי חיים ארוכים וטובים. אני יכול לספר לה איך הוא הפך ל"ברווז צולע" בשבועות האחרונים ואיך צפיתי בו מדשדש מאהבה.

אני מבין שאפילו מנותק מהעולם, יש לי מה לומר, שהחיים נמשכים בכל מקום.

אני מסתכל ישירות לתוך עיניו של אבי. אני יודע הכל על שמירת קשר עין - אפילו יותר ממנו, כי הוא זה שמסיט את עיניו.

במוחי אני כותב לה מכתב על כמה עמודים; אין לי אדם אהוב, אבל אני מאוהבת בחיים, בטבע, ביונים שזה עתה בקעו... אני מבקשת מאמי נייר ובולים יפים. היא דורשת תחילה לתת לה לקרוא את המכתב של מארי-נואל וכמעט נחנקת מרוב זעם:

"היית בחוץ רק פעם אחת, וכבר התבלבלת עם זונות!" ילדה שמתחתנת בגיל שבע עשרה היא זונה! והיא נישקה בחור אחר!

אבל היא מתגרשת...

אמא מחרימה את המכתב ואוסרת עליי בכל תוקף ליצור קשר עם "הזונה המלוכלכת ההיא". אני מאוכזב. מה עכשיו? אני מסתובב בכלוב שלי ופוגע בסורגים מכל עבר. אני גם מתעצבן וגם פגוע מהנאומים הבומבסטיים שאמא שלי נואמת בשולחן.

"רצינו ליצור ממך את האדם המושלם", היא אומרת, "וזה מה שקיבלנו. אתה אכזבה מהלכת.

אבא בוחר ברגע הזה ממש להכפיף אותי לאחד התרגילים המטורפים שלו: לחתוך גרון של תרנגולת ולדרוש ממני לשתות את הדם שלה.

- זה טוב למוח.

לא, זה יותר מדי. האם הוא לא מבין שאין לי מה להפסיד יותר? מה הוא קשור לקמיקזה? לא, הוא לא מבין. הוא מתעקש, מדבר, מאיים... כשהוא מתחיל לצעוק באותו בס שגרם לדמי להתקרר בעורקי בילדותי, אני מתפוצץ:

- אני אמרתי לא! אני לא אשתה דם עוף, היום או כל יום אחר. ודרך אגב, אני לא מתכוון לשמור על הקבר שלך. לעולם לא! ואם צריך, אמלא אותו במלט כדי שאיש לא יוכל לחזור ממנו. אני יודע הכל על איך להכין מלט - בזכותך!

אני מסתכל ישירות לתוך עיניו של אבי, מחזיק את מבטו. אני גם יודע הכל על שמירת קשר עין - זה נראה אפילו יותר ממנו, כי הוא מסיט את עיניו. אני על סף התעלפות, אבל הצלחתי”.


ספרה של מוד ג'וליאן "סיפור הבת" יוצא לאור בדצמבר 2019 בהוצאת אקסמו.

השאירו תגובה