עדותה של לאטיטיה: "סבלתי מאנדומטריוזיס מבלי שידעתי זאת"

עד אז ההריון שלי עבר בלי ענן. אבל באותו יום, כשהייתי לבד בבית, התחיל להיות לי כאב בטן.בזמנו אמרתי לעצמי שכנראה זו הארוחה שלא הולכת והחלטתי לשכב. אבל כעבור שעה, התפתלתי מכאבים. התחלתי להקיא. רעדתי ולא יכולתי לעמוד. התקשרתי למכבי האש.

אחרי בדיקות הלידה הרגילות המיילדת אמרה לי שהכל בסדר, שיש לי צירים. אבל כאב לי כל כך, ללא הפרעה, שאפילו לא הבנתי שיש לי את זה. כששאלתי אותה למה יש לי כאבים כבר כמה שעות, היא ענתה שזה בהחלט "כאב שיורי בין צירים". מעולם לא שמעתי על זה. בסוף אחר הצהריים המיילדת בסופו של דבר שלחה אותי הביתה עם דוליפרן, ספספון וכדור חרדה. היא הבהירה לי שאני פשוט מאוד חרדה ולא מאוד סובלנית לכאב.

למחרת, במהלך מעקב ההריון החודשי שלי, ראיתי מיילדת שנייה, שנשאה לי את אותו הנאום: "קחי עוד דוליפרן וספאפון. זה יעבור. חוץ מזה שכאב לי נורא. לא הצלחתי לשנות תנוחה לבד במיטה, מכיוון שכל תנועה החמירה את הכאב.

ביום רביעי בבוקר, אחרי לילה של הקאות ובכי, החליטה בת זוגי להחזיר אותי למחלקת יולדות. ראיתי מיילדת שלישית, שבתורה לא מצאה שום דבר חריג. אבל היה לה את האינטליגנציה לבקש מרופא שיבוא לראות אותי. עשו לי בדיקת דם והם הבינו שאני מיובש לחלוטין ויש לי זיהום או דלקת משמעותית איפשהו. אושפזתי בבית חולים, שמתי טפטוף. עשו לי בדיקות דם, בדיקות שתן, אולטרסאונד. טפחתי על הגב, נשענתי על הבטן. המניפולציות האלה פגעו בי כמו לעזאזל.

בשבת בבוקר כבר לא יכולתי לאכול או לשתות. כבר לא ישנתי. רק בכיתי מכאב. אחר הצהריים החליטה הרופאה המיילדת התורנית לשלוח אותי לבדיקה, למרות התוויות ההריון. והכרעת הדין הייתה: היה לי הרבה אוויר בבטן, אז נקב, אבל לא יכולנו לראות איפה בגלל התינוק. זה היה מקרה חירום חיוני, הייתי צריך לעבור ניתוח בהקדם האפשרי.

באותו ערב הייתי בחדר המיון. פעולה בארבע ידיים: הרופא המיילד ומנתח הקרביים לחקור כל פינה במערכת העיכול שלי ברגע שהבן שלי יצא. כשהתעוררתי, בטיפול נמרץ, אמרו לי שביליתי ארבע שעות בחדר המיון. היה לי חור גדול במעי הגס הסיגמואידי ודלקת הצפק. ביליתי שלושה ימים בטיפול נמרץ. שלושה ימים שבהם התפנקתי, אמרו לי שוב ושוב שאני מקרה חריג, שאני מאוד עמיד לכאבים! אבל גם במהלכו הצלחתי לראות את הבן שלי רק 10-15 דקות ביום. כבר, כשהוא נולד, הונחתי על הכתף שלי לכמה שניות כדי שאוכל לנשק אותו. אבל לא יכולתי לגעת בו מכיוון שהידיים שלי היו קשורות לשולחן הניתוחים. זה היה מתסכל לדעת שהוא נמצא כמה קומות מעלי, בטיפול בילודים, ולא יכול ללכת לראות אותו. ניסיתי להתנחם בכך שאמרתי לעצמי שדואגים לו היטב, שהוא מוקף היטב. נולד בגיל 36, הוא בהחלט היה פג, אבל רק בן כמה ימים, והוא היה במצב בריאותי מושלם. זה היה הכי חשוב.

לאחר מכן העבירו אותי לניתוח, שם שהיתי שבוע. בבוקר רקעתי בקוצר רוח. אחר הצהריים, כשהביקורים הניתוחיים אושרו סוף סוף, בן זוגי בא לאסוף אותי כדי ללכת לראות את הבן שלנו. אמרו לנו שהוא קצת רפוי ומתקשה לשתות את הבקבוקים שלו, אבל זה היה נורמלי עבור פג. כל יום, זה היה תענוג אבל גם כואב מאוד לראות אותו לבד במיטת היילוד הקטנה שלו. אמרתי לעצמי שהוא היה צריך להיות איתי, שאם הגוף שלי לא היה מרפה, הוא ייוולד בתום ולא נתקע בבית החולים הזה. האשמתי את עצמי שלא יכולתי ללבוש את זה כמו שצריך, עם הבטן הבשרנית והאירוח שלי בזרוע אחת. זה היה זר שנתן לו את הבקבוק הראשון שלו, האמבטיה הראשונה שלו.

כאשר סוף סוף שחררו אותי הביתה, הילוד סירב לתת לתינוק שלי לצאת, שעדיין לא עלה במשקל לאחר 10 ימי אשפוז. הציעו לי להישאר איתו בחדר אם-ילד, אבל אמרו לי שאני חייבת לטפל בו לבד, שהמטפלות לא יבואו לעזור לי בלילה. אלא שבמצבי, לא הצלחתי לחבק אותו ללא עזרה. אז הייתי צריך ללכת הביתה ולעזוב אותו. הרגשתי שאני נוטש אותו. למרבה המזל, כעבור יומיים הוא עלה במשקל והוחזר אלי. אז יכולנו להתחיל לנסות לחזור לחיים הרגילים. בן זוגי טיפל כמעט בהכל במשך שבועיים לפני החזרה לעבודה, בזמן שאני מתאושש.

עשרה ימים אחרי ששוחררתי מבית החולים, סוף סוף קיבלתי את ההסבר מה קרה לי. במהלך הבדיקה שלי המנתח נתן לי את תוצאות הפתולוגיה. זכרתי בעיקר את שלושת המילים האלה: "מיקוד אנדומטרי גדול". כבר ידעתי מה זה אומר. המנתח הסביר לי שבהתחשב במצב המעי הגס שלי הוא היה שם הרבה זמן, ובדיקה פשוטה למדי הייתה מאתרת את הנגעים. אנדומטריוזיס היא מחלה משביתה. זו זוהמה אמיתית, אבל זו לא מחלה מסוכנת וקטלנית. עם זאת, אם הייתה לי הזדמנות לברוח מהסיבוך השכיח ביותר (בעיות פוריות), הייתה לי הזכות לסיבוך נדיר ביותר, שלפעמים יכול להיות קטלני...

לגלות שיש לי אנדומטריוזיס במערכת העיכול הכעיס אותי. דיברתי על אנדומטריוזיס לרופאים שעקבו אחרי במשך שנים, ותיארתי את התסמינים שהיו לי שהצביעו על המחלה הזו. אבל תמיד אמרו לי ש"לא, מחזור לא עושה דברים כאלה", "יש לך כאבים במהלך המחזור שלך, גברתי?" קח משככי כאבים "," זה שאחותך חולה באנדומטריוזיס לא אומר שגם לך יש את זה…

היום, שישה חודשים אחרי, אני עדיין לומד לחיות עם הכל. ההתמודדות עם הצלקות שלי הייתה קשה. אני רואה אותם ומעסה אותם כל יום, וכל יום חוזרים אלי פרטים. השבוע האחרון להריון שלי היה עינוי אמיתי. אבל זה קצת הציל אותי שכן, הודות לתינוק שלי, חלק מהמעי הדק נתקע לחלוטין לנקב המעי הגס, מה שהגביל את הנזק. בעיקרון, נתתי לו חיים, אבל הוא הציל את שלי.

השאירו תגובה